פסק-דין בתיק ע"פ 7450/02

השופט א' א' לוי:

1.        מבוא

           המערערים, אחמד פדיל עיד (להלן: "עיד"), ומופיד ג'מאל טאהא (להלן: "מופיד") נמצאו כמי שגרמו, בכוונה תחילה, למותו של טארק בוקאעי (להלן: "המנוח"). בעקבות כך הרשיעם בית המשפט המחוזי בחיפה בעבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) בשילוב עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ודינם נגזר למאסר עולם.

           הערעורים שבפנינו מופנים כנגד ההרשעה.

2.        האישום וההליכים בפני בית משפט קמא

           על פי גרסת המשיבה כפי שהובאה בכתב האישום, שימש המנוח סוכן משטרתי אשר נועד לחשוף עבריינים ועבירות בתחום הסמים המסוכנים. בעקבות פעילותו הוגשו כתבי אישום נגד נאשמים אחדים בעבירות של סחר בסם מסוכן, ולטענת המשיבה קשרו המערערים ביחד עם אחרים להמית את המנוח, כדי למנוע את עדותו בבית המשפט. על פי הנטען, הובטח למערערים בתמורה גמול כספי, וכן כמות ניכרת של סם מסוכן מסוג הרואין לצריכתם.

           ועוד נטען, כי המערערים והמנוח היו תושבי כפר כאבול, אולם מופיד נעדר מהכפר זמן-מה, ובעקבות הקשר הפלילי הוא חידש את קשריו עם המנוח, והם נהגו להשתמש בסמים בצוותא. לגרסת המשיבה, הוציאו המערערים את זממם בערבו של יום 8.3.99. בסביבות השעה 19.30 הגיע מופיד לביתו של המנוח וקרא לו, והשניים הלכו לכיוון מקום המכונה "חלת אל שריף", המצוי בין כאבול לטמרה. על פי תכנון מוקדם עם מופיד, המתין להם עיד בדרכם, ומשפגשו בו ירו המערערים באמצעות אקדח בעל קליבר 9 מ"מ, 6-5 כדורים בראשו ובחזהו של קורבנם. לאחר מכן, ירה עיד 3-2 יריות בעכוזו ובבטנו של מופיד, במטרה לפצוע אותו קלות כדי שזה יוכל לטעון כי גם הוא היה קורבנו של הירי.

           במהלך החקירה שנפתחה בעקבות האירוע, דבק מופיד בגרסה לפיה הוא והמנוח הופתעו על ידי נוסעיו של רכב אלמוני, שפתחו לעברם באש והסתלקו מהמקום. מנגד, נרשמו מפיו של עיד אמרות מפלילות רבות, אשר כללו הודאה מפורשת בכך שהוא ומופיד רצחו את המנוח. עם זאת, בהיפתח משפטו טען עיד באמצעות בא-כוחו, כי לא היתה לו יד ברצח והוא אינו מכיר כלל את מופיד. ובאשר לאמרותיו, עיד לא התנגד לקבילותן, אולם טען שהן חסרות משקל באשר הן כוללות דברי רהב אותם השמיע מתוך רצון לקנות לו מעמד בבית המעצר ולזכות בטובות הנאה מידי החוקרים. עיד הוסיף ואמר, כי בעת שהמנוח נרצח הוא שהה במקום אחר - בביתו של אחיו חאלד.

           משנסתיימה פרשת עדי המשיבה, סרב עיד להעיד להגנתו. בעקבות כך ביקשה באת-כוח המשיבה להפריד את הדיון בעניינם של המערערים, ובית המשפט נעתר לה. מכאן ואילך נמשך הדיון בעניינו של עיד בלבד, והפעם שינה מערער זה את טעמו, העיד להגנתו, ואף זימן עדים מטעמו, וביניהם את מופיד, אשר הכחיש את הטענה לפיה פגש את עיד ביום בו נרצח המנוח, והוא חזר על גרסתו לפיה לא היתה לו יד במעשה הפלילי שיוחס לו.

           משסיימה ההגנה להביא את ראיותיה במשפטו של עיד, החליט בית המשפט המחוזי, לאחר שאפשר לבאי-כוח הצדדים לטעון את טענותיהם, לשוב ולאחד את הדיון במשפטיהם של המערערים. בעקבות כך ביקשה סנגוריתו של מופיד לחקור את עיד, אולם זה האחרון נמנע מלהשיב לשאלות שהופנו אליו.

           את הרשעתו של עיד ביסס בית המשפט המחוזי על הודאתו במהלך החקירה, הודאה שהושמעה באוזניו של מדובב וגם באוזניהם של חוקרים. בית המשפט מצא כי אין מניעה להעניק להודאה זו את מלוא המשקל, הואיל ועולה ממנה כי עיד ידע פרטים מוכמנים על הרצח, פרטים שלא היה יכול לדעת לולא נכח בזירה. בין אותם פרטים מנה בית המשפט את אלה: בעקבות הירי נזל דם מאוזניו של המנוח; מופיד נורה בעכוזו באופן שטחי; סוג הנשק ממנו בוצע הירי, ומספרם של הכדורים שנורו; סכין שהיתה בחזקת המנוח ונמצאה מוטלת מתחת לגופו. עניין נוסף שאף הוא תרם לכך שהכף הוכרעה לחובת עיד, היה ממצאו של בית משפט קמא לפיו האליבי שמסר הופרך.

           באשר למופיד, הרשעתו התבססה על שני אדנים: ראשית, אמרותיו המפלילות של עיד בחקירתו, ושנית, עדות חברתו, ורוניקה. בית המשפט המחוזי מצא כי כל אחת ממערכת הראיות, ומקל וחומר שתיהן יחד, מבססות היטב את גרסת המשיבה לפיה מופיד נטל חלק ברצח המנוח.

3.        נימוקי הערעור

           באי-כוחם המלומדים של המערערים, עו"ד ב' קנדלפת (בשם עיד), ועוה"ד ת' ג'בארין ומ' לפקין (בשמו של מופיד), הביאו בפנינו את השגות שולחיהם כנגד הרשעתם בפרוט רב ביותר, על פני עמודי דפוס רבים, והם הוסיפו עליהם בטיעון ממושך על-פה. לא אחזור על כל פרטי הטענות, ואסתפק בעיקר. באשר לעיד, חזרה ונשנתה הטענה כי אין לייחס משקל להודאתו, באשר היא נבעה מהתרברבות, וניסיון לזכות בטובות הנאה. יתרה מכך, הפרטים שעל פי הנטען היו פרטים מוכמנים, למעשה אינם כאלה הואיל והם היו נחלתם של רבים, ומכאן נבעה יכולתו של עיד לשלבם באמרות שנרשמו מפיו במטרה. עיד הוסיף וטען, כי קביעתו של בית משפט קמא לפיו הופרכה טענת האליבי שלו, הוא קביעה שגויה.

           באשר למופיד, השקפת באי-כוחו היא שעיד לא היה "עד" במשפטו של שולחם (בניגוד להשקפת הסנגור אשר ייצגה את מופיד בפני בית משפט קמא), וממילא אין לבסס דבר על הודאותיו. לעניין זה נטען עוד, כי בית המשפט המחוזי שגה שעה שהחליט לשוב ולאחד את הדיון במשפטיהם של המערערים, וקיים חשש שהוא הקדים וגיבש דעה בדבר מעורבות מופיד ברצח. כך או כך, סבורים באי-כוחו של מופיד, אין לייחס להודאותיו של עיד משקל כלשהו, באשר הן כוללות גרסאות אחדות, בהן שולבו פרטים אותם קלט עיד מפי השמועה. באשר לעדותה של ורוניקה, להשקפת באי-כוחו של מופיד, גם בה אין לתת אמון, הן עקב אישיותה המעורערת והן לנוכח החשש שהיה לה עניין להפלילו כדי לפרוק מעצמה את החשד שהיא לא מנעה רצח.

4.        דיון

           הכרעת-הדין בעניינם של המערערים היא בעיקרה הכרעה בשאלות שבעובדה, אליהם הגיעה הערכאה הראשונה, בין היתר, לאור התרשמותה ממהימנות העדים שהופיעו בפניה. עובדה זו הציבה, מלכתחילה, בפני המערערים משוכה גבוהה הנובעת מההלכה לפיה בית משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאים מתחום זה. אולם, אקדים ואומר כי לא הלכה זו לבדה עמדה למכשול בדרכם של המערערים, אלא בעיקר המסקנה כי בחינתן של הראיות לא הותירה בפני בית משפט קמא דרך להגיע לתוצאה שונה מזו שאליה הגיע. להלן אבהיר את דברי, ואפתח בעניינו של מופיד, באשר להשקפתי גם ללא הודאותיו של עיד, הוכחה אשמתו כדבעי.

5.        עדותה של ורוניקה קולסניק

           ורוניקה היא אישה צעירה שעלתה לישראל בשנת 1990 ביחד עם אמה ואחותה. נראה כי גילה הצעיר בשילוב עם חבלי קליטה קשים בארץ זרה, גרמו לורוניקה להתחיל להשתמש בסמים בגיל צעיר ואף לעסוק בזנות. בעקבות כך אושפזה במרכזים לבריאות הנפש עקב ניסיונות אבדניים שעשתה, וכן עקב חוסר הסתגלות, דיכאון וחשש למצב פסיכוטי. בחודש פברואר 1999 שולבה ורוניקה באישפוזית בחיפה בניסיון לגמול אותה מהתמכרותה לסמים, ושם פגשה את מופיד. ביום 28.2.99 עזבו השניים בצוותא את האישפוזית ולא שבו אליה עוד. מספר ימים לפני הרצח שכרו ורוניקה ומופיד חדר, והואיל ואמצעי המימון שבידיהם היו מצומצמים, הרגיע מופיד את חברתו באומרו (בלשון העדה בעמוד 30 לפרוטוקול): "הוא מספר לי שאני לא אדאג, כי חברים, האנשים שהוא הכיר, הציעו לו לעשות דבר מה שבעבורו יקבל הרבה מאוד כסף. והדבר הזה הוא שקיים איזשהו עד תביעה שהוא אמור לקחת אותו באוטו מחוץ לעיר ולהוציא אותו ... אני שמעתי סכום של 50,000 שקל. אחר כך היו בלבולים עם הסכומים האלה, אבל מה שאני זוכרת זה שאני שמעתי סכום של 50,000 שקל".